
שיקום הפה באמצעות שתלים דנטליים הפך לטיפול מקובל ברפואת השיניים המודרנית. טכניקת טיפול זו טומנת באמתחתה אינספור יתרונות, בהם שיעורי הצלחה גבוהים לאורך זמן ותרומה משמעותית הן בהיבט התפקודי והן מבחינת האסתטיקה ואיכות החיים של המטופל.
ניתן להרכיב על גב השתלים גשרים, כתרים ותותבות נוחות ויציבות. השיטות המסורתיות לאובדן שיניים כוללות התקנת גשר או תותבות נשלפות. החיסרון המרכזי בגשר נעוץ בכך שנדרשת השחזת השיניים שסמוכות לשן החסרה.
כמו כן, במידה וישנה פגיעה באחת מהשיניים שתומכות בגשר, שאז הגשר כולו הולך לאיבוד. גם לשיניים התותבות יש אי אלו חסרונות, זאת מעבר לזווית הפסיכולוגית שנלווית אליהן, החל בחוסר הנוחות הכרוך בשליפתן וכלה בסיכון לפגיעה בשיניים הסמוכות שתומכות בהן.
מהם בעצם שתלים דנטליים? שהשתל הדנטלי הנו גוף מתכתי דמוי בורג קטן, המוחדר אל תוך עצם הלסת כדי להוות תחליף לשורש השן החסרה. שלב ההשתלה נעשה על פי רוב בהרדמה מקומית, כשבתום שלב זה בשלב זה נמצאים השתלים מתחת לחניכיים, כך שהם נסתרים מהעין.
לאחר תקופת המתנה בת חודשים ספורים לצורך קליטת השתל בעצם, חושפים את השתלים בהרדמה מקומית ומתחילים בהעמסת השתלים, דהיינו בהרכבת המבנה והשיקום הפרותטי. ניתן למנות כמה סוגים של שיקום פרותטי, כגון כתר (במצבים של חוסר שן בודדת) או גשר המורכב על גב מספר שתלים (במקרים של חוסר במספר שיניים).
אופציות נוספות לשיקום פרותטי הן תותבת על מסילה או חיבורים כדוריים (התקנת 2 עד 4 שתלים דנטליים בלסת מחוסרת שיניים) או גשר מודבקמוברג (התקנת 6 שתלים או יותר בלסת מחוסרת שיניים).
בהקשר זה, חשוב להבהיר ולחדד מספר נקודות: שתלים דנטליים נחשבים אמנם לחלופה האופטימלית במקרים של אובדן השיניים, ואף על פי כן, אין תחליף לשיניים הטבעיות, אם מבחינה פונקציונלית ותחושת הלעיסה ואם מבחינת ההשלכות השונות הנובעות מהעקירות כמו שינוי במנשך השיניים וספיגת עצם. לפיכך, מוטב לנקוט בכול האמצעים לשימור השיניים הטבעיות והימנעות מעקירות מיותרות.
ככלל, מומלץ לעבור את ההליך אצל רופאים המתמחים בכירורגיית פה ולסת או במחלות חניכיים. כמו כן, קיימים כמה מצבים רפואיים שמגבירים את הסיכון לדחיית שתל (דוגמת סוכרת, אוסטאופורוזיס ועישון). בנוסף, ישנם לעתים מצבים הדורשים טיפול מקדים (למשל הוספת עצם או הרמת סינוס).